אני אוהבת צבעי מים. הם המדיום האהוב עליי ביותר. אולי דווקא בגלל שאי אפשר לשלוט בהם לגמרי. כאשר אני מניחה צבע רטוב על הדף, אני יכולה לבחור את הצבע, את המקום ואת הכיוון, אבל מהרגע שהמים מתחילים לזרום, קורה משהו שהוא כבר לא לגמרי בידיים שלי. הצבע מתפשט על הדף. הוא יוצר כתמים, מתערבב עם צבע אחר, משאיר קצוות לא צפויים ולפעמים דווקא שם קורה הקסם. פעם אולי הייתי מנסה לתקן. להחזיר את הצבע למקום, ליצור את מה שתכננתי בראש, אבל צבעי מים לימדו אותי משהו אחר. לא כל דבר צריך לתקן. לא כל ד

לפעמים דף ריק הוא לא מקום שמחכה לציור מושלם, הוא פשוט מקום שמחכה שנגיע אליו כמו שאנחנו ✨ יש דברים שקל לנו לכתוב במילים ויש פעמים שהמילים פשוט לא יוצאות אפילו במחשבות. לפעמים זו תחושה, זיכרון, מחשבה, צבע שאנחנו אוהבות, תמונה שלא יוצאת לנו מהראש ולפעמים אנחנו אפילו לא יודעות בדיוק מה אנחנו רוצות לומר. כאן נכנס היומן הוויזואלי. יומן ויזואלי הוא מרחב שבו מילים, צבעים, קווים, צורות, תמונות, כתמים וקולאז' יכולים להיפגש על אותו דף. אין דרך אחת נכונה ליצור בו, ואין צורך לדעת לצייר. א

אחרי שבע שנים שבהן כמעט לא יצאתי מהבית, התחלתי, בעזרת תהליך שיקום, לצאת לאט לאט. בהתחלה היציאה שלי החוצה הסתכמה בירידה למטה, אל מחוץ לבית. לאט, בזהירות, בצעדים קטנים. ליד הבית הייתה גינה. ישר שמתי לב לפרחים שבה, לצבעים, לצורות, לעלים הקטנים שנפתחו. הייתי מצלמת אותם, חוזרת הביתה, ובדמיון שלי הם עדיין היו שם איתי. כמעט יכולתי להריח את הריח הנעים והמשכר שלהם. עם הזמן גיליתי שהטבע יכול להיות הרבה יותר ממקום שעוברים בו בדרך. הוא יכול להיות מקור להשראה, להתבוננות ולרגע של שקט. זה

יש טכניקות יצירה שמתחילות בשאלה: מה אני רוצה לצייר? ויש טכניקות שמזמינות אותנו לשאול שאלה אחרת: מה יקרה אם פשוט אתחיל? נוירוגרפיקה, או נוירוארט, היא אחת הטכניקות האהובות עליי בקורס מעבר לקסם, המבוססת על ציור קווים חופשיים, חיבור בין אזורים והפיכת מפגשים חדים של קווים לצורות מעוגלות והרמוניות. דרך הקווים, הצבעים והחיבורים נוצרת יצירה שמתפתחת בהדרגה, בלי צורך לדעת מראש איך היא תיראה בסוף. זה בדיוק הקסם בעיניי. אין צורך לדעת לצייר. אין צורך לדעת מראש איך היצירה תיראה בסוף. א

יש דברים שקשה להסביר במילים. יש כאב שיושב עמוק מדי, זיכרונות שאין להם תמיד צורה, רגשות שמציפים בלי אזהרה ומקומות בנפש שקשה מאוד לתת להם קול. במשך שנים, האמנות הייתה המקום שאליו ברחתי או אולי במבט לאחור, היא לא הייתה מקום לברוח אליו, היא הייתה המקום שהציל אותי. כמי שמתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת, היו לאורך חיי תקופות שבהן הרגשתי שהמילים פשוט לא קיימות. תקופות קשות, מבלבלות וכואבות, שבהן משהו בתוכי היה צריך לצאת החוצה, אבל לא ידעתי איך. אז מצאתי צבעים. נייר. מכחולים. ידיים שמתח