יש דברים שקשה להסביר במילים. יש כאב שיושב עמוק מדי, זיכרונות שאין להם תמיד צורה, רגשות שמציפים בלי אזהרה ומקומות בנפש שקשה מאוד לתת להם קול. במשך שנים, האמנות הייתה המקום שאליו ברחתי או אולי במבט לאחור, היא לא הייתה מקום לברוח אליו, היא הייתה המקום שהציל אותי. כמי שמתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת, היו לאורך חיי תקופות שבהן הרגשתי שהמילים פשוט לא קיימות. תקופות קשות, מבלבלות וכואבות, שבהן משהו בתוכי היה צריך לצאת החוצה, אבל לא ידעתי איך. אז מצאתי צבעים. נייר. מכחולים. ידיים שמתח